מקור חולין ח׳
1 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. וְהָאִיכָּא צְדָדִין? בֵּית הַשְּׁחִיטָה מִירְוָוח רָוַוח.
2 אִיבַּעְיָא לְהוּ: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, מִשּׁוּם שְׁחִין נִדּוֹן אוֹ מִשּׁוּם מִכְוָה נִדּוֹן?
3 לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ – לְכִדְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה מְטַמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין – בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב? לוֹמַר שֶׁאֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.
4 וְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ שְׁחִין וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? לָקָה בְּעֵץ, בְּאֶבֶן, בְּגֶפֶת, בְּחַמֵּי טְבֶרְיָא, וּבְכׇל דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי אֲבָר מֵעִיקָּרוֹ – זֶהוּ שְׁחִין. וְאֵיזֶהוּ מִכְוָה? נִכְוָה בְּגַחֶלֶת, בְּרֶמֶץ, בְּסִיד רוֹתֵחַ, בְּגִפְסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכׇל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר, לְאֵתוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – זוֹ הִיא מִכְוָה.
5 וְתַנְיָא: שְׁחִין וּמִכְוָה, אִם שְׁחִין קוֹדֵם לַמִּכְוָה – בִּטֵּל מִכְוָה אֶת הַשְּׁחִין, וְאִם מִכְוָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁחִין – בִּטֵּל שְׁחִין אֶת הַמִּכְוָה.
6 וְהָכָא, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן דַּהֲוָה בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס שְׁחִין מֵעִיקָּרָא, וְלִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ, וּנְפַק בֵּיהּ חֲצִי גְּרִיס אַחֵר.
7 מַאי חַבְטָא? קָדֵים וְאָתֵי הַבְלָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְחַבְטָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּמִכְוָה, וְלָא מִצְטָרְפִין; אוֹ דִלְמָא הַבְלָא קָדֵים, וְאָתֵי חַבְטָא וּמְבַטֵּל לֵיהּ לְהַבְלָא, וְהָוֵה לֵיהּ שְׁחִין וּשְׁחִין, וּמִצְטָרֵף?
8 תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: לִיבֵּן סַכִּין וְשָׁחַט בָּהּ – שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה, חִידּוּדָהּ קוֹדֵם לְלִיבּוּנָהּ. אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! חִדּוּד שָׁאנֵי.
9 תָּא שְׁמַע: לִיבֵּן שַׁפּוּד וְהִכָּה בּוֹ – נִדּוֹן מִשּׁוּם מִכְוַת אֵשׁ, אַלְמָא חַבְטָא קָדֵים! הָתָם נָמֵי, דְּבַרְזֵייהּ מִיבְרָז, דְּהַיְינוּ חִדּוּד.
10 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא.
11 אָמַר רָבָא: פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא.
12 וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם שַׁמְנוּנִית דְּאִיסּוּרָא!
13 בַּחֲדָשָׁה.
14 חֲדָשָׁה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ! אִיבָּעֵית אֵימָא, דִּפְסַק בֵּיהּ גְּוָוזָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא, בִּישָׁנָה שֶׁלִּיבְּנָהּ בָּאוּר.
15 אִתְּמַר: הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין שֶׁל גּוֹיִם, רַב אָמַר: קוֹלֵף, וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: מֵדִיחַ. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן, וּמָר סָבַר: בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ.
16 לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה רוֹתֵחַ הוּא; מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – שַׁפִּיר, וּמַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – אַיְּידֵי דִּטְרִידִי סִימָנִין לְאַפּוֹקֵי דָּם לָא בָּלְעִי.
17 אִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּכוּלֵּי עָלְמָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה צוֹנֵן. מַאן דְּאָמַר מֵדִיחַ – שַׁפִּיר, מַאן דְּאָמַר קוֹלֵף – אַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא בָּלַע.
18 סַכִּין טְרֵיפָה, פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּחַמִּין, וְחַד אָמַר: בְּצוֹנֵן, וְהִלְכְתָא: אֲפִילּוּ בְּצוֹנֵן, וְאִי אִיכָּא בְּלִיתָא דִּפְרָסָא לְמִיכְפְּרֵיהּ, לָא צְרִיךְ.
19 וּלְמַאן דְּאָמַר בְּחַמִּין, מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא בָלְעָה אִיסּוּרָא? דְּהֶיתֵּירָא נָמֵי בָּלְעָה אֵבֶר מִן הַחַי! אֵימַת בָּלְעָה? לְכִי חָיְימָא. אֵימַת קָא חָיְימָא? לְכִי גָמְרָה שְׁחִיטָה, הָהִיא שַׁעְתָּא הֶיתֵּירָא הֲוָה.
20 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים.
21 וְלִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וְלִיחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר, וַהֲדַר לִיחְתּוֹךְ בַּהּ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹךְ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלַּף לֵיהּ! כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינְהוּ תְּרֵי – אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
22 וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הַטַּבָּח צָרִיךְ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. וְנִיתַקֵּן לֵיהּ חֲדָא, וּנְדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וַהֲדַר נְדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יָדִיחַ חֲלָבִים וְאַחַר כָּךְ בָּשָׂר. הַשְׁתָּא נָמֵי מִיחַלְּפִי לֵיהּ? כֵּיוָן דְּאַצְרְכִינֵּיהּ תַּרְתֵּי אִית לֵיהּ הֶיכֵּרָא.
23 אָמַר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא: לָא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילָּוֵי בִּישְׂרָא, דְּדָאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּישְׂרָא.
24 אִי הָכִי, כִּי תְּרִיצִי נָמֵי דָּאֵיב תַּרְבָּא וּבָלַע בִּשְׂרָא? קְרָמָא מַפְסֵיק מִתַּתַּאי! אִי הָכִי
פירוש ים של שלמה על חולין ח׳:מ״ח
48 דין הלב קורעו ומוציא את דמו ואם לא קרעו ונצלה קורעו לאחר צלייתו ומותר דאמרינן שיע ואפילו נצלה הלב עם דבר האסור אין הלב נאסר אבל בבישול לא אמרינן שיע ואם נתבשל בלא קריעה אסור הלב והיכא שנמלח הלב בלא קריעה אסור ואם נמלח הלב והוא בתוך האווזא והופשט העורה באופן שאין בה ס' נגד דם הלב אותה האווזא אסור' ונעשית נביל' ומ"מ שאר בשר ואווזת שנמלחו עמה לא נאסרו:
49 פיסקא הלב קורעו ומוציא את דמו הא דאמרינן דאם לא קרעו אינו עובר עליו ואסור פירש"י דמוקי בכריתות בלב עוף דווקא שאין בו כזית כו' כ' התו' דאפי' בלב בהמה אינו עובר עליו מאחר שבשלו דק"ל בפ' הקומץ רבה דם שבשלו אינו עובר והא דמוקי בכריתות בלב עוף כדי לאוקמי' אפי' באוכלו חי וכ"כ כל הצרפתי' ואף הרשב"א והר"ן ותניא בברייתא הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומפרש תלמודא לפי ל"ק דרב דהלכת' כוותיה דווקא גבי לב הוא דבעי' קריעה לאחר בישולו אבל כחל אפי' קריעה לא וכמו שהבאתי לעיל בסי' הקודם נמצא הא דקתני גבי לב אינו עובר עליו מפורש לעיל מיעבר הוא דלא עבר אבל איסור איכא היינו לדם שבו אבל הבשר מותר אם קרעו אחר בשולו ופירש"י משום דלב דשיע ולא בלע ושרי אפי' בשלו בקדירה משום דאמרינן בפ' כ"צ שאני לב דשיע וכ"ד הרמב"ם אלא שמודה בזה שאם נתבשל עם בשר בלא קריעתו שאוסר את הבשר וצריך ס' כנגד הלב דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה ור"ת ור"י כתבו דאין לסמוך על זה לעשות מעשה דדחייא בעלמ' הוא בפ' כ"צ דהוה בעי למיפשט מיניה דאמרינן כבכ"פ מדקתני קרעו לאחר בשולו ודחי שאני לב דשיע אבל למאי דמסיק דכבכ"פ תו לא אמרינן דשיע וקורעו לאחר בישולו היינו לאחר צלייתו דשייך כבכ"פ שהדם נופל לחוץ אבל בקדירה אסור ולא אמרינן דשיע ולא בולעו וכ' הרשב"א וז"ל והר"ז הלוי אומר בפ' כ"צ דאילו רבא גופא דאמר מוליתא שרי הוה תלי טעמא בהא דתני' לא קרעו קורעו אחר בישולו ואמר מנא אמינא לה מדתניא ודאי הוי ראי' דההיא ברייתא בצלי קא מיירי אלא רבא לא תלי טעמא בהא ברייתא כלל אלא מיגמר הוא דהוה גמיר הכי ואנן הוא דאתיא לסייוע מבריית' הלכך אע"ג דק"ל כרבא דמוליתא שריא ליכא ראייה לאוקמיה בצלי דווקא ואיפשר דאיתא לרבא ואיתא נמי לשינוי דשנינן שאני לב דשיע וכ' הרמב"ן ז"ל ואני תמה על זה היאך נתיר כן שהרי הלב חלול ופתוח בכמה מקומות להכניס ולהוציא דם והיאך לא יאסור עצמו וכל שמתבשלין עמו בקדירה דל"ל שיע נמי מבחוץ ולא בלע שא"כ תתירנו כשנתבשל עם הנבילה אלא משמע דבין למאי דקס"ד בין למאי דמתרצינן שיע לעולם בצלי היא וברייתא הכי קתני לא קרעו אינו עובר עליו ומותר אפילו לקדירה הלב אפי' לצלי אינו מות' אלא קורעו לאחר בישולו דהיינו צלייתו ע"כ ולא מחוור דדוחק הוא לומר דברייתא לצדדין קתני הכחל בבישול והלב בצלי אבל מה שהקשה רבינו ז"ל לא ירדתי לסוף קושיתו דמאי קושיא דילמא שיע בין מבפני' ובין מבחוץ ואעפ"כ שיצא דמו לחוץ אינו חוזר ונבלע ע"כ וכ"כ הר"ן אחריו ומהר"אי כתב בשערים שלו ואע"ג דרוב הגאו' ס"ל כרש"י דלב שיע ולא בלע מ"מ אין להקל מדברי ר"ת ע"כ ואני אומר בוודאי הדין הוא אמת כמ"ש ר"ת דלא שרינן גבי בישול מטעם דשיע אבל לא מטעם דיליה דס"ל דדיחוי בעלמא הוא אלא עיק' כדברי הרמ"בן שחילק בין צלי לבישול ומה שהקשה הרש"בא דדוחק לומר דברייתא לצדדין קתני א"כ נקשה אסתמא דתלמודא דקאמר לימא מסייע ליה הלב קורעו כו' מאי לאו משום כב"כפ וא"כ ברייתא לצדדין קתני או אמאי לא קאמר ה"נ מסתברא דאי ס"ד כבכ"פ בבישל אמאי שרי אלא ש"מ משום דשיע הוא אלא אין זה לצדדין דכולה בצלי איירי ומה בכך שכחל שרי אף בבישול בפני עצמו מ"מ לא איירי דומיא דלב דלא שייך לומר לא כב"כפ ולא טעמא דשיע כ"א בצלי אבל בבישול כח הרתיחה עם הרוטב גורם שמלחלח ומחלחל דרך שעיתו ועוד מאחר דבעי למיתי סייעת' למילתא מהאי ברייתא דלב דאמרי' בצליי' כב"כפ וקרעו לאח' בישולו דקאמר לאחר צליתו אבל בבישול פשיטא דאסור ודחי דליכא סייעת' שאני לב דשיע ולעולם לא תפשוט התיר' מיניה וא"כ איך נאמר מאי דקאמ' ושאני לב דשיעי ויהא מותר יותר ואין דרך התלמוד בכך א"ל היכא דאפריש ואם היה כדברי הרשב"א כך ה"ל למימר בסוגי' נימא מסייעי ליה הלב קורעו כו' ובמאי עסיקינן אילימא בבישול אמאי שרי אלא ש"מ בצלי ומשום כב"כפ והוי קמשני לעולם בבישול ושאני לב דשיע ומדלא אמר הכי ש"מ דלא בעי למידחי אלא דלא שמעינן מילתא דצלי מלב דשאני לב דשיע ולא בלע בצלי ומ"מ נראה בעיני דברי הר"ז דאיתא להא שינויי דשאני לב דשיע דאי לאו דקים ליה לתלמודא האי מילתיה דלב שיע ולא בלע לא הוי קמדחי האי סייעת' דמייתי לדברי רבא דמוליית' מאחר שכך הלכה דמולייתא שרי בשלמא אי הוי פריך מיניה לאביי ואביי הוה קמדחי ליה שאני לב דשיע הוה אפשר לפרש דאביי הוא דקמדח' ליה אבל לפי האמת אינו כן אבל סתמ' דתלמודא דמייתי סייעת' למילתא דרב' דהלכת' כוותיה וקדחי ליה אי לאו דהאי דיחוי קושטא דמילת' הוא לא הוה מדחיה למילתיה בכדי ולפ"ז נ"ל דאפי' נצלה הלב עם דבר האסור או בחם לתוך חם בלי רוטב שהלב אינו נאס' וכ"ש נמלח דלא עדיף רותח דמליח מצלי ונהי דאינ' מתייבש במליחה כמו בצלי ואוסר היינו התרנגולת או שאר בשר שנמלח עמו משום דם הלב שיוצא דרך פי הקנה אבל הלב לעולם נקרע לאחר מליחתו ושרי א"ל בבישול ברוטב שנאסר לעולם וכמ"ש מהר"אי לקמן בסי' שאח' כך ולא כדברי התו' שכ' ונראה לרי"בא דדוקא גבי דם דסמיך אמרינן דשיע אבל לענין שמנונית דאיסורא דקליש מפעפע ולא אמרינן שיע להכי גבי לב לא קתני שאוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד והתם טעמא לאו משום דשיע אלא איידי שהיא טרידה לפלוט לא בלע ומיהו אומ' ר"י בשם ר"ת דהא דמסקינן שאני לב דשיע דיחוי בעלמא הוא כו' אבל לפי מה שפי' לק"מ דשפיר נאסר ע"י בישול משא"כ בכבד ועוד לפי מ"ש דהך דשאני לב דשיע דקאמר תלמוד' דהכי קים ליה איתא להאי סברא מאחר דבלאו הכי ק"ל כרבא דאמרי' כבב"פ אלא לאשמועי' דאפילו בשאר איסורין דלא שייך לומר כבכ"פ כי אם גבי דם אפי' הכי אמרי' שאני לב דשיע וא"ל דא"כ בעי למיפשט היתיר' בדחייתו יותר ממה שבעי למיפשט מיניה סייעתא דלפי פשיטת' דהטעם משום כבכ"פ לא שרי אלא גבי דם ולפי מה דמדחי שרי אפילו בשאר איסורי' וכמו שהקשתי לעיל אין הנדון דומה דהא דקתני הלב לא איירי כ"א בדם ועלה קאי סוגיא בין למאן דבעי למיפשוט מיניה בין למאן דדחי ליה אלא שאנו מעצמינו אמרינן שאם נצלה עם שאר דבר האסור דשרי מטעם דשיע ולא בלע וכן הוא האמת ואף הרש"בא כתב דאפשר דאף לגבי איסור נבילה אמרינן דשיע אלא שדחה ואמר אפש' כו' והיינו בבישול לפי סברתו דשרי אף בבישול כדמשמ' להדיא בדבריו אבל בצלייה לא מסתבר לחלק ואפשר לומר דאף רי"בא שבא לחלק לא איירי אלא בבישול וס"ל דטעם דשיע ולא בלע קאי אפי' אבישול אבל בצלי מוד' ומ"ה כת' אבל ר"י אומר דדיחוי הוא כו' כלומר ואינו שרי כלל בבישול כי אם בצלייה ומשום כב"כפ:
50 והיכא דנמלח הלב ולא קרעו כתב ר"י מדורא דשרי כמו בצלייה דאמרינן כב"כפ ול"כ דגבי דם בעין לא אמרינן כב"כפ ולא משרי' שריק וכמ"ש לעיל בפ"ה סי' י"ז ודוקא גבי צלייה שהאור מייבש קצת הוא דאמרי' הכי והא לך לשון מהרא"י אשר כתב בשערי' שלו על מ"ש דגבי צליי' ומליח' הוא דאמרי' שקורעו אחר בישולו ומות' משום כב"כפ שמעתי להקשות דאמרינן לעיל דלא אמרינן כב"כפ אלא גבי דם פליטה ודם שבחלל הלב בעין הוא וכנוס שם וראיתי בתו' פכ"ה דמקש' אמאי דאמרינן גבי כבדא עילוי בשרא דשרי משום דדם משריק ת"ל משום כבכ"פ כמו הכא גבי לב דאיכא נמי שפע דם ומתרצין דדרך הלב שהדם מתבש' ומתייבש בתוך חללו ולא מיקרי שפע ובסברא זו יראה ליישב קצת הא דכיון דדרכו של דם להתייב' תוך חללו מה שזב ופולט ממנו חשוב דם פליטה ולפי זה צ"ל דגם במליחה מתייבש הדם ודוח' קצת ע"כ ואומר אני מ"ש ולפ"ז שגם במליחה כו' פי' אם נמלח הלב עם שאר בשר שאינו אוסרו כפי דעת הרבה גאוני' ואף הלב עצמו שרי לאחר קריעה ומ"ש ודוחק קצת נראה בעיני שדוחק גדול הוא לומ' כך על מליחה שאין בו שייך יבש כלל וכן התו' לא כ' אלא על צליה ע"ש ולכך כ' מתבשל ומתייבש ואף שכ' לעיל פ"ק סי' כ"ו דאדרבא דרכו של מלח לייבש ולא בצלי היינו דווקא בדם שמבחוץ שדרכו של מלח לייבש מבחוץ שלא ישרק מעליו אלא מבליע בתוכו משא"כ בצלי אבל הדם שכנוס בתוכו אין מייבש ומבליע בתוכו א"כ הכי אוסרו דאין שייך לומר מתבשל ומתייבש לגמרי כ"א בצלייה ומ"כ וז"ל אם נמלח הלב עם הבשר צ"ע אם צריך ס' מן הבשר נגד דם הלב לפי שבשר בולע מן הדם או נימא כב"כפ מפי' ר"פ ע"כ אלמא דמספק' ליה אי אמרינן גבי מליח' כבכ"פ כמו גבי צלייה כו' וה"ט דפרישי' גבי מליח' אין שייך לומר יבש כו' ועוד כת' במר' וז"ל מעשה בא לפני ר"י על תרנגולת שנמלחה עם לבה והשיב נ"ל שהגאו' לא אסרוה אלא בבישול שמפעפע אבל במליחה אינה מפעפע הילכך א"ל להסיר אלא במקו' הדבק וכ"כ אבי העזרי שאין פיעפוע במליח' ואין צריך לשער בס' עכ"ל משמע דלא שרי מטעם משריק כו' או כבכ"פ אלא משום דמליחה אינה מפעפע ומ"ה צריך להסיר מקומו ואנו ק"ל דלא כא"ה אלא אף במליחה יש פיעפוע וא"כ צריך ס' מאחר שהוא דם בעין והיכא דליכא ס' אסור ולפ"ז אווזא שהופשט ממנה עורה ונמלח' ונמצא הלב בתוכה בלי קריעה שוודאי אין ס' באווזא נגד הלב בלי עור שנאסרה ונעשי' נבילה וצריך ס' נגדה אם נתבש' שאר בשר עמה אבל שאר החתיכות שנמלחו עמה נ"ל דלא אסרינן אלא אותו אווזא ולא האחרות דאמרינן דם משרי' שריק וכבכ"פ נהי דגבי דם בעין לא אמרינן משריק וכן כב"כפ אבל לעניין שתאסר חבירתה הוי דם פליטה ואין שייך לומר חנ"נ דלא עדיף מאלו נולד בלועה דם שאז אינה אוסרת כלל שאר החתיכות במליחה דס"ס הוה דם פליט' ואמרי' משריק שריק וכמ"ש לעיל בסוף דיני מוליית' וכאשר כתבתי כן נראה הלכה למעשה בעניין האווזא אכן מה שכתב שהלב עצמו נאסר במליחה לא כתבתי אלא לדעת רבינו תם דסביר' ליה דלא אמרינן כלל שיע ואף מהרא"י נוטה לדבריו וכן הייתי פוסק עד עתה אכן אחר היגיעה שמצאתי דק"ל שפיר לב שיע בין במליחה בין בצליי' וכדפרשינן לעיל א"כ אין הלב נאסר כלל במליחה ומ"מ אם נתבשל אח"כ אז הלב נאסר אפילו יש ס' כנגדו דבבישול לא אמרינן דשיע וחיישינן שמא מתייבש ומתבשל בתוכו ולא פלט בקדירה וכמ"ש לקמן בשם מהרא"י: